הציבור הימני זקוק לאומץ.
להילחם בשדה הקרב כנראה לא מספיק. גם לאבד חברים לא מספיק, וגם לגדל דור של גיבורים שרצים קדימה למען כל עם ישראל. אפילו 400-500 ימי מילואים לא יספיקו. גם כפול או משולש מזה לא יספיק. וזה לעולם לא יספיק. זה כמו ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף ברכב חזק שתקוע בבוץ.
יש לנו דור של אריות ולביאות, והנהגה של ארנבים עלובים. כן. עלובים. גם עוד בניין שמפוצץ, או עוד רובע שמיושר על ידי דחפור D9, לא יביא שום ניצחון. לניצחון צריך הנהגה שיודעת איך, רוצה, ונחושה לתרגם את כל המאמצים האלה שעשינו במשך שלוש שנים לאסטרטגיה מנצחת.
אתם יודעים את זה עמוק בפנים. הרגשתם כבר שלוש שנים שמשהו רקוב. זה לא יכול להיות שכל המאמצים האלה, כל המסירות הזו, כל המשאבים האלה, וכל ההקרבה והשכול הזה… וחוזרים ישר ל-6 באוקטובר [כלומר, בחזרה לנקודת ההתחלה, היום שלפני ה-7 באוקטובר], משחררים המונים של מחבלים רוצחים בסתר, בונים מדינת חמאס קטארית-פלסטינית בעזה, נסוגים מלבנון שוב ושוב, וחותמים על הסכם שלום שלא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב… עסקת חטופים מחפירה ומשפילה — וכל הזמן הזה, משאיות ענקיות ממשיכות להיכנס ולקיים את רוצחי ילדינו ואנסי נשינו, בעוד חמאס עדיין שם, חי, מחייך וצוחק על חשבוננו, עדיין מחזיק בנשק. בניגוד לכל ההבטחות. הכל שקרים.